מרבית יהודי אתיופיה היו מפוזרים במאות כפרים באזורים נרחבים בצפון מערב אתיופיה - באזורי גונדר (על שם בירת הממלכה האתיופית לפני בנייתה של אדיס אבנה במאה הקודמת והפיכתה לעיר הבירה במקום גונדר), רוזנה, ווגרה, סמייך, קוראות, ארמציהו, בלסה, לסטה, זמביה, ציילגה (בהם השפה המדוברת היא אמהרית), אזור טיגרי - שירה, מאיציאו (בהם השפה המדוברת היא טיגרינית), ואזורי וולקייט, טלמט וטגדה (בהם דוברים את שתי השפות).
עלייתם של יהודי אתיופיה נתאפשרה לאחר הוצאת פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל דאז, אשר הכיר ביהדותם ב-1973 , ובזכות פסיקה זו הוחל עליהם חוק השבות ב-1975 .
העלייה הרשמית (אך הסודית) הראשונה החלה ב-1977 , ועד ל-1984 כבר עלו כמה אלפים מבני הקהילה, בהם רוב יהודי טיגרי, וולקייט וטגדה (מקצתם עלו במבצעים ימיים חשאים מחופי סודאן, מבצעים אשר פורסמו לאחרונה). בחורף 1984-85 הועלו כמעט 000,7 יהודים לאחר ששהו במחנות הפליטים בסודאן בתנאים קשים ביותר, בשני מבצעים דרמטיים: ,ומבצע משהוו - אשר הופסק לפני סיומו בשל הדלפה לתקשורת הישראלית, ו"מבצע מלכת שבא" במרץ 1985 - אשר העלה את מי שנותרו בסודן. עד לעלייתם נפטרו כ-4,000 איש במחנות אלו.
לאחר חידוש היחסים הדיפלומטיים בין אתיופיה לישראל בשלהי 1989 (יחסים שנותקו בעקבות מלחמת יום כיפור), החלה במהלן 1990 נהירה של כ-23,000 מבני הקהילה (כמעט כל היהודים שעוד נותרו באתיופיה) מכפריהם בצפון מערב המדינה לאדיס אבנה, בתקווה לעלות במהירות לישראל ולהתאחד עם משפחותיהם שמהן נותקו כ-6 שנים קודם לכן. כל היהודים הללו הועלו ארצה - מקצתם בצורה רשמית וגלויה טרם נפילת שלטונו המרקסיסטי של
9
