3 . כיבוד הזולת, נימוס וצניעות
"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"(פרקי אבות ב' י''ב)
"כאשר מרכלים על חברך - ראה כאילו זה נאמר עליך"
(פתגם אתיופי)
מקום מרכזי ביחסים הבין אישיים כפי שהיו באתיופיה, תפסו ביטויי הכבוד המילוליים והלא-מילוליים . ההיררכיה ומידת ייהנכבדותיי (כבוד = "קביר" באמהרית) של אדם היא שקבעה את כללי ההתנהגות. הגס שכללי בחירת המנהיגות היו גמישים, נקבעה ההיררכיה באופן כללי בעיקר לפי גיל ומעמד דתי, אך גם לפי השכלה, תפקיד, חכמה, מין ועושר. לפיכך, היו הייקייסרץ"'*' הזקנים והזקנות, המורים, המבוגרים בעלי החכמה ועשירי הכפר - מכובדי הכפר ומנהיגיו . אלו זכו לגינוני כבוד מיוחדים מהחברים האחרים במשפחה ובכפר. מבוגרים חכמים נקראו "שימאגלה" (או "שימאגלאוץייי ברבים) וזכו להערכה רבה מהסובבים אותם, ואליהם פנו בסכסוכים שונים.
כאשר אנשים היו נפגשים, היה מתקיים טכס חילופי ברכות וגינוני כבוד הדדי נוספים, מילוליים ולא מילוליים (ראה פרק 9 על "ביקורי בית ומנהגי קבלת אורחיםיי). במפגש עם אדם מכובד היו הצעירים מתכופפים לנשק את ברכו (כפי שנהגו יהודי תימן למשל), לא היו מישירים מבט אלא מנמיכים מבט, וזאת בתנוחה סגורה ומבוישת, המביעה התבטלות בפני הזקן. לא היו יוזמים שאלות לזקן אלא רק משיבים כשנשאלים, וגס זה ברגיעה ובנימוס .רק אחרי דברי פתיחה של המכובד ניתן לשאול שאלות. הפנייה אל ה בוגר חיתה בפניית כבוד מיוחדת (כמו גוף שני בצרפתית).
בעת מפגש בין מבוגרים, היה הצעיר יותר מתכופף במעיו קידה לכיוון הזקן, מקבל את הנשיקות (אם מתנשקים) ולא כותבם, לוחץ יד ימין תוך תמיכת יד שמאל ביד ימיר' וגינונים טכסיים נוספים הבאים לתת כבוד למבוגר . בנוסף לזאת היה נשמר מרחק פיזי בין המבוגרים והצעירים ובעיקר בין גברים ונשים זרים .
* "הקייסוץ•יי (הכה כים), המנהיגים הדתיים של היהודים באתיופיה .
10
