BAHALCHIN
A MULTIMEDIA EXPERIENCE

LEADERSHIP: YONA BOGALE (1908-1987)
מנהיגות: יונה בוגלה (1908-1987)

More than any other of his generation, Yona has managed to exercise leadership both on the village level and abroad in his quiet, scholarly way. Born in 1910 in the village of Wolleqa northeast of Gondar, he herded sheep and goats for his family until age 11, which was customary for boys, and grew to be unusually tall and lanky for a highland Ethiopian. During the rainy season of July-October 1921, Faitlovitch and Taamrat resided in Wolleqa and gave Hebrew lessons in the evening.

Yona asked to be enrolled in the New Hebrew school of Addis Ababa, was accepted, and from there was selected for further training in Jerusalem. After two years there he contracted pleurisy, and Faitlovitch transferred him and another Falasha boy (Mequria Segay) to Frankfurt-am-Main, Germany, famous for its modern yet strictly Orthodox culture pattern. The boys were housed at the Klibansky Schulerheim for out-of-town Orthodox students, from 1924-1928. Yona can still speak and write fluent German.

In 1929 Yona was transferred to the Institute Ascher, at Bex-Les-Bains near Lausanne, Switzerland. There he learned fluent French, prior to being enrolled for further teacher’s training in Paris, at the Alliance Israelite Universal school. In 1931 he returned to Addis Ababa as a teacher’s under the direction of Taamrat Emmanuel. After moving to Gondar with Taamrat and Taamrat’s escape, Yona survived the occupation by moving from village to village and accepting whatever employment feasible. Upon the Emperor’s return Yona was given a position in the Ministry of Finance, than a directorship in the Ministry of Education, in Addis Ababa. In 1942 he married and began raising a large family. Having remained Orthodox he frequently attended services at the small Sephardic synagogue which the Adenites had restored. There he was often the first Falasha encountered by American and Israeli visitors and technicians, some of whom urgently needed his guidance through the labyrinth of the Ethiopian government bureaucracy.

The return of Faitlovitch after World War II created a crisis of conscience for Youna. In his forceful manner Faitlovitch reminded his former students of their obligation to serve as teachers. But no person had ever been known to quit the service of His Majesty Haile Selassie on his own volition. Finally, when the Hebrew school was re-opened in Asmara in 1953, Yona petitioned the Emperor to let him resign to assume the directorship of the school. Yona did not receive clear permission or a clear refusal. He knew the personal risk he was taking by leaving his position and moving to Asmara.

Meanwhile news of the creation of the State of Israel had reached the villagers, particularly those shose daughters had married Yemenite shoemakers in Gondar (11) who were getting ready to join their Yemenite kinsmen that has traveled to Jerusalem “on the wings of eagles”. Some villagers sold their cattle and arrived at Yona’s house when he still lived in Addis Ababa. Yona knew that the Emperor would not issue passports for any large-scale ethnic exit, and the mere request would be treated as disloyalty. Yona’s position worsened when a Jewish journalist from New York presented the Emperor with a book he had written which contained the following statement:

“Jonah Bogale was talking heatedly about those of his brethren who are being prevented from going to Israel.” After that it was an open secret that Yona was “persona non grata”, practically outlawed, so that he could not even show his face in Gondar but had to sleep in peasant huts in nearby villages. In 1954 he asked me not to mention his name in print while Haile Selassie was alive, and I avoided doing . In Asmara his duties included bringing some of the younger kahnat (religious leaders) in contact with Rav Shmel Beeri who had been sent from Israel to help teach them Rabbinical Judaism and to question them on critical points of Falasha ritual observance. Rabbi Beeri decided that the Talmudic concept that fitted the Falashas was “ tinog beyn Akum” .

By 1957 Haile Selassie had sufficiently benefited from various Israeli development projects to forgive Yona, and word to that effect passed around quickly. Since 1953 Yona had been busy selection young teenagers from the villages for orientation lessons in Asmara and travel to Israel for enrollment in the children’s village of Kfar Batya. In 1957 Yona therefore presented the first two graduates to the Emperor. Haile Selassie asked what contribution they were prepared to make to the development of Ethiopia, whether they had land and capital for agriculture work. They replied that their primary training had been to become village teachers. He dismissed them with the prediction “Now you are full of eagerness and devotion. I don’t think you will be successful. Later on you will be disappointed and give up”. In 1961 the Emperor sent them and gave them jobs in the Community Development program at Bahar Dar.

On his trips to Israel Yona managed to extend the curriculum at Kfar Batya leading toward teacher certification and he travelled to Gondar to supply the teachers at Ambober with funds and equipment. He also encouraged the teachers to apply the agricultural training they had received at Kfar Batya. Thus tomatoes were introduced to the Falasha villages near Gondar, although the villagers at first protested. “Are we goats?” After few seasons, production and consumption became accepted, and by 1962 some of the peasant neighbors were asking the first agricultural extension agent for seeds. In the early 1960’s Yonas tried hard to adjust some of the returning young teachers to their posts in the villages, but it was very difficult for them to live again without plumbing, without floors that could be washed, without electricity. Their literacy and fluency in both Amharic and Hebrew soon made them eligible for well-paid jobs with Israeli developments in Ethiopia such as INCODE (see above), the construction company Solel Boneh, the architectural firm of Zalman Enav and Mikael Tewodros and the Eged bus importation. The wages were more than three times what Youna’s limited funds from the Jewish Agency could afford, and the living conditions were in accordance with what they had become used to in Kfar Batya. Nevertheless, with additional funds obtained from the Jewish Colonization Association of England, Youna managed to staff 8 villages with 17 teachers who taught a total of 668 students by the school year 1966-7.

In 1962 a young Israeli physician, Dr. Dan Har-El arrived to set up medical facility for the Falashas, and Youna and I helped him overcome difficulties with the Ethiopian Ministry of Public Health (where I was working on an A.I.D. project). The younger brother of Yona’s wife, Getahun Telahun, a “dresser” (medical auxiliary) trained in Addis Abeba hospitals, accompanied Dr.Har-El as guide and clinical assistant to the village of Ambober. The rural Falasha were so eager to have Dr. Har-Il’s to have Dr. Har-El’s land rover reach that hilltop that by February 1963 they built a dry-weather road of 12 kilometers, using hand tools. A protected water source with a single pipe was constructed at Ambober. The motor trail also made possible the construction of a stone schoolhouse, stone synagogue, with corrugated metal roofs, providing greater safety from fires set by unfriendly landlords and neighbors.

For the apprehensions of Taamrat Emmanuel were proving true. In addition to charging much higher rents, the landlords also feared the approaching land reform, which would free tenant farm sharecroppers, and attempted to evict them in time. In view of urgent need for now land to farm, Yona accepted the Emperor’s offer of fertile lowland, largely uninhabited due to malaria, in the Armachoho district adjacent to the Sudanese border. The young Falasha farmers came equipped with malaria-suppressive pills, to clear the trees of about 20,000 hectares. In January 1969, when the land had dried and the harvest in the highlands had been gathered, they farmed in the lowlands and harvested enough to cover a down payment on a tractor. Yona found it difficult to inspect the trackless, hot lowland region, but managed to overfly it in a small plane, Pirke Aboth (Sayings of the Fathers) from Hebrew to Amharic; a Hebrew-Amharic dictionary; and an Amharic-Hebrew-Gregorian-Julian calendar useful to developers. About 1500 of the calendars were printed in the late 1960’s and mostly sold in the U.S.A. for fund-raising purposes. Some of these feature a photo of Youna together with Kahnat.

But in the 70th year of his life, he was again torn from the quiet, scholarly life that he had come to prefer. Massive violence had escalated in rural Ethiopia against tenant sharecroppers like the Falashas who might have benefited from the new land reforms (see later section). Instead of giving them protection, the local authorities in Gondar, unable to carry out the new laws, used the Falashas as scapegoats, arrested, tortured and killed a number of them. In desperation appeals for mass emigration to Israel reached the outside world in the late 1970’s, and when this proved too slow, many fled by foot to a ”neighboring country”, which is well known but may not be mentioned yet in print for fear of worsening the fate of the Falashas who barely survive in refugee camps there. Finally, in October 1979, Yona and wife and daughter joined his sons in Israel, their airfares sponsored by the American Association for Ethiopian Jews (see later section).

Although a number of young Falashas in Israel, including one of his own sons, had become active in organizing political pressure for mass exodus in this emergency, the worked-wide renown of Yona Bogale pressed him again into a public role. On November 15, 1979 he addressed the Plenary Session of the General Assembly of the Council of Jewish Federations in Montreal, Canada, which had gathered more than 2000 Jewish leaders from all over North America. He explained the need for the exodus, and that this could only come about by informing the outside world about the Beta-Israel of Ethiopia, arranged by an Israeli agronomist. For many years he had suffered stomach ulcers, and age was taking its toll.

By the following year it became clear that the territory Haile Selassie had assigned was long-disputed land clamed by the Sudan, and Sudanese troops burned the crops. Yona and his young farmers accepted three new sites further away from the border, near the Angereb river region villages of Humera, Abderafi and (the latter meaning “bread of Abraham”). One of their two tractors was needed to transport them and their harvest of sorghum and cotton, so they urgently needed another one. Between February and September 1972 the weekly Jewish Post and Opinion (Indianapolis) raised $10,000. - For a tractor by appealing to its readers, and printed my letter as to Yona’s choice, on May 19, 1972. Later disturbances forced the abandonment of this project also, and on January 19, 1979 the Jewish Post and Opinion revealed that the money had enabled some Falashas to be smuggled into Israel.

For in the meantime, outside events was having their impact. During the October 1973 was the aging Haile Selassie gave in to the pressure of neighboring countries and broke relations with Israel. In the following year the Ethiopian army deposed him and he died under house arrest a year later. The new revolutionary government announced a series of sweeping land reforms but was soon involved in violence in Addis Ababa, the Ogaden, Eritrea, and in many provincial areas. The Israeli aviation mechanics, called back by the new government to maintain the American aircraft obtained by Haile Selassie (despite the new government’s affiliation with Cuba and Russia), managed to bring some Falashas when flying home. By spring 1979 there were about 300 Falashas in Israel, serving in number of occupations and professions, including also several sons of Yona Bogale.

No wonder Yona Bogale lost most of them to secular employment. On the other hand, when Haile Selassie abruptly broke diplomatic relations and assistance programs with Israel following the outbreak of the October 1973 Yom Kippur wars, this employment ended with equal suddenness. Some Kfar Batya alumni did find their way back to teaching at the main Falasha centers. Others found that Yona had been correct in his criticism about the lack of certificates for the vocational training they had received a Kfar Batya.

But a new series of far worse problems were to arise, following the deposing of Emperor Haile Selassie I in 1974 by a revolutionary series of governments of Ethiopia and the reaction against it in the feudalistic hinterland.

Extract from article by Dr. Simon D. Messing

יוצא דופן בין מנהיגי דורו, יונה הצליח להנהיג הן ברמת הכפר והן בחו"ל, בדרכו השקטה והמלומדת. הוא נולד ב1910- בכפר וולאקה, צפונית מזרחית לגונדר, וגדל, כמו רבים אחרים, אל רעיית צאן משפחתו עד לגיל 11. הוא היה גבוה ורזה באופן בלתי רגיל באזור ההררי של אתיופיה. במהלך תקופת הגשמים של יולי-אוקטובר 1921, פאיטלוביץ וטאמרת התגוררו בוולאקה, והעניקו שיעורי עברית בערבים. יונה התקבל לבית הספר העברי החדש באדיס אבבה, ומשם נבחר להישלח לאימון מתקדם בירושלים. לאחר שנתיים שם הוא חלה, ופאיטלוביץ העביר אותו ונער ביתא ישראל נוסף (מקוריה סגאי) לפרנקפורט, גרמניה, שהייתה ידועה בדפוסי התרבות האורתודוקסיים, המודרניים אך החמורים. הנערים התגוררו במעון "קליבנסקי" לתלמידים שאינם תושבי העיר, בין השנים 1924-1928. יונה מדבר עדיין גרמנית שוטפת.

בשנת 1929 הועבר יונה למוסד אשר, בעיירה בה-לה-בן (בקס-לס-באינס) על יד לוזאן שבשוויץ. שם למד צרפתית, קודם להעברתו לפריס ללימודי הוראה נוספים, בבית הספר האוניברסיטאי של אליאנס ישראל. בשנת 1931 חזר לאדיס אבבה כמורה תחת ניהולו של טאמרת עמנואל.

לאחר שעבר לגונדר עם טאמרת, ולאחר בריחתו של טאמרת, שרד יונה את הכיבוש על ידי מעבר מכפר לכפר, וקבלת כל עבודה שנדרשה. עם חזרתו של הקיסר, קיבל יונה תפקיד במשרד האוצר, ולאחר מכן את ניהול משרד החינוך, באדיס אבבה. בשנת 1942 נישא והחל בגידול משפחה ענפה. הוא נותר באמונתו האורתודוקסית והשתתף לעתים קרובות בטקסים בבית הכנס הספרדי הקטן ששוחזר על ידי אדניטס. שם היה הוא לעתים קרובות הביתא ישראל הראשון שנפגש עם מבקרים ישראלים וטכנאים, שאחדים מהם נזקקו באופן נואש להדרכה בלבירינט הביורוקרטיה הממשלתית באתיופיה.

חזרתו של פאיטלוביץ לאחר מלחמת העולם השנייה יצרה משבר זהות אצל יונה. פאיטלוביץ בדרכו הכוחנית, הזכיר לתלמידיו לשעבר את התחייבותם לשרת כמורים. לבסוף, כאשר נפתח שוב בית הספר העברי באסמרה, בשנת 1953, ביקש יונה מן השליט לאפשר לו לנהל את בית הספר. יונה לא קיבל אישור ברור ואולם אף לא סירב באופן החלטי. הוא היה מודע לסיכון שלקח על עצמו כאשר עזב את משרתו ועבר לאסמרה. בינתיים הגיעו ידיעות על כינון מדינת ישראל אל אנשי הכפרים, ובמיוחד אלו אשר בנותיהם נישאו לסנדלרים תימניים בגונדר, והתכוננו להצטרף לקרובי משפחתם התימנים, שהגיעו לירושלים "על כנפי הנשרים". אחדים מתושבי הכפרים מכרו את הבקר והגיעו אל ביתו של יונה, כאשר התגורר עדיין באדיס אבבה. יונה ידע כי הקיסר לא יתיר את יציאתה של קבוצה אתנית בסדר גודל כזה, וכי הבקשה עצמה תיחשב בעיניו כחוסר נאמנות לשלטונו. מעמדו של יונה הידרדר כאשר עיתונאי יהודי מניו יורק הציג בפני השליט ספר שכתב, שבו נרשמה ההצהרה הבאה:

"יונה בוגלה דיבר בחום על אחיו אשר מנועים מלעלות לישראל". לאחר היה זה כבר "סוד גלוי" כי יונה היה "persona non grata" (אדם בלתי רצוי), ולמעשה מחוץ לחוק, שלא יכול אף להראות פניו בגונדר, ונאלץ להתגורר בבקתות איכרים מחוץ לכפרים.

באסמרה, כללו תפקידיו גם את יצירת הקשר בין הכהנת הצעירים (מנהיגי הדת) ובין הרב שמואל בארי, שנשלח מישראל לעזור בלימודי הרבנות ולאסוף מידע חיוני בקשר עם הרגלי הדת הביתא ישראל.

הרב בארי החליט כי המונח התלמודי שתאם את הביתא ישראל היה "תינוק בין עכו"ם". תכניות הפיתוח הישראליות השונות שמהן נהנה היילה סילאסי עד לשנת 1957 הספיקו עבורו בכדי שיסלח ליונה, והידיעה על כך עברה במהירות מפה לפה. החל משנת 1953 היה יונה עסוק בבחירת נערים צעירים מן הכפרים כתלמידיו לשעורי המזרחנות באסמרה, ובשליחתם לישראל להתקבל לכפר הילדים "כפר בתיה". אי לכך, בשנת 1957 הציג יונה את שני הבוגרים הראשונים שלו בפני השליט. היילה סילאסי התעניין בתרומה שהם מוכנים להרים לפיתוחה של אתיופיה, וביקש לדעת אם היו ברשותם אדמה והון לעבודות חקלאות. הם השיבו כי חינוכם הבסיסי היה הכשרתם כמורים לכפרים. הוא שחרר אותם בלוויית ההערה הנבואית: "כעת אתם מלאים בהתלהבות ומסירות. מאוחר יותר תתאכזבו ותוותרו".

בשנת 1961 שלח אותם השליט והעניק להם משרות בתכנית פיתוח הקהילה ב"בהר דאר".

בביקוריו בישראל הצליח יונה להאריך את תכנית הלימודים בכפר בתיה עד להענקת תעודת הוראה. הוא נסע לגונדר לספק למורים באמבו-בר קרנות וציוד. הוא גם עודד את המורים לחנך חינוך חקלאי כפי שקיבלוהו בכפר בתיה. וכך הגיעו עגבניות לכפרי הביתא ישראל שליד גונדר, אף כי הכפריים התנגדו בתחילה. לאחר עונות אחדות, התקבלה התוצרת והצריכה עלתה, ובשנת 1962 כבר ביקשו השכנים האיכרים מן הנציג של השלוחה החקלאית זרעים לאדמותיהם.

בשנות הששים המוקדמות של המאה העשרים ניסה יונה להתאים כמה מן המורים הצעירים שחזרו למשרות בכפרים, אולם היה זה קשה ביותר עבורם לחזור ולהתגורר בתנאים הפרימיטיביים, ללא רשת ביוב, ללא רצפה שניתן לרוחצה, ללא חשמל. השכלתם ושליטתם בשפות אמהרית ועברית אפשרו להם עד מהרה לזכות במשרות משתלמות בפיתוח הישראלי באתיופיה, כגון INCODE, חברת הבנייה סולל בונה, חברת האדריכלים זלמן עינב ומיכאל תיאודורוס, ותאגיד האוטובוסים אגד. המשכורות היו פי שלוש ממה שיכלו הקרנות המוגבלות של יונה, מן הסוכנות היהודית, לאפשר לעצמן, ותנאי החיים שם היו זהים לאלו שאליהם התרגלו כבר בכפר בתיה. ואולם, בעזרת קרנות נוספות שהושגו מידי איגוד ההתיישבות היהודי באנגליה, הצליח יונה להעסיק 17 מורים בשמונה כפרים, אשר לימדו 668 תלמידים בשנת הלימודים 1966-7.

בשנת 1962, הגיע רופא ישראלי, ד"ר דן הראל, להקים רשת מרפאות עבור הביתא ישראל. יונה עזר לו בהתגברות על הקשיים שעמדו בפניו מטעם משרד הבריאות הציבורית האתיופי. גיסו הצעיר של יונה, אחי אשתו, גטהון טלהון, שהיה אח, שהתמחה בבתי החולים באדיס אבבה, התלווה אל ד"ר הראל כמדריך וכעוזר רפואי בכפר אמבו-בר. הביתא ישראל הכפריים היו כה להוטים כשראו את הלנד-רובר של ד"ר הראל מגיע אל מעלה הגבעה, שבפברואר 1963 הם בנו עבורו דרך עפר באורך 12 ק"מ, בעבודת ידיים בלבד. מקור מים מוגן עם צינור יחיד נבנה באמבו-בר. דרך העפר אפשרה גם את בניית בית הספר מאבן, ובית כנסת מאבן עם גג ממתכת מגלוונת, שסיפק הגנה מפני שריפות, והצתות בידי בעלי אדמות בלתי ידידותיים ושכנים.

חששותיו של טאמרת עמנואל התבררו כמוצדקים. בנוסף לגביית דמי חכירה גבוהים יותר, בעלי האדמות חששו גם מן הרפורמה המתקרבת בחוקי האדמות, אשר תשחרר את האריסים מתלותם, וניסו לפנות אותם לפני כניסתה לתוקף. עקב הצורך הדחוף באדמות חקלאות חדשות, קיבל יונה את הצעת השליט להעניק לו אדמות פוריות בשפלה, הבלתי מיושבת ברובה עקב מחלת המלריה, במחוז ארמאצ'והו הסמוך לגבול הסודני. החקלאים הביתא ישראל הצעירים הגיעו מצוידים בתרופות נגד מלריה, לבאר את העצים בשטח של כ20,000- הקטאר. בינואר 1969, כאשר יובשה האדמה והיבול בגבעות נאסף, החלו לעבד את אדמות השפלה והצליחו לאסוף יבול בכמות שהספיקה להם לתשלום עבור טרקטור. יונה התקשה לבחון את האדמות הבתולות והחמות, אולם הוא הצליח לטוס מעליהן בעזרת מטוס קטן. ואולם בשנת השבעים לחייו, שוב נקרע מן החיים השקטים והלמדניים שהעדיף. התקפות אלימות מסיביות התגברו באזורי הכפרים האתיופיים, נגד אריסים כמו הביתא ישראל, אשר נהנו מן הרפורמה החדשה בחוקי האדמה. (ראה סעיף מאוחר יותר). תחת לספק להם הגנה, השתמשו הרשויות בגונדר, שלא יכלו לאכוף את החוקים החדשים, בביתא ישראל כשעיר לעזאזל, עצרו אותם, עינו אותם ואף הרגו אחדים מהם.

קריאות נואשות להגירה המונית לישראל הגיעו לאוזני העולם החיצון בשנות השבעים המאוחרות של המאה העשרים. כאשר ראו בני הביתי ישראל כי העזרה מבוששת לבוא, החלו לברוח ברגל ל"ארץ שכנה", הידועה היטב, אך לא ניתן להזכירה בשמה מחשש להרעת מצבם של הביתי ישראל אשר עדיין מנסים לשרוד במחנות הפליטים שם.

לבסוף, באוקטובר 1979, חברו יונה, אשתו ובתם אל בניהם בישראל. דמי הטיסה שולמו על ידי האיגוד האמריקאי למען יהודי אתיופיה (ראה הפרק הבא).

אף כי בני ביתא ישראל צעירים אחדים בישראל, ובהם גם אחד מבניו, הפכו לפעילים בהפעלת לחצים פוליטיים ליציאת חירום המונית זו, הרי שהמוניטין העולמי של יונה בוגלה דחפו שוב אל הקלחת הפוליטית. ב15- בנובמבר 1979 הוא פנה לועידת המליאה של האסיפה הכללית של מועצת הפדרציה הישראלית במונטרי אל, קנדה, שבה התכנסו למעלה מ2000- מנהיגים יהודיים מכל ארצות צפון אמריקה. הוא הסביר את חשיבות היציאה ההמונית ואת העובדה שזו יכולה להתבצע רק על ידי יידוע העולם החיצון למצבם של יהודי אתיופיה.

בשנה שלאחר מכן הוברר כי השטחים שיועדו לביתא ישראל על ידי היילה סילאסי, היו שטחי מריבה עם סודן, והצבא הסודני שרף את היבולים. יונה וחקלאיו הצעירים קיבלו שלושה אתרים חדשים הרחק מן הגבול, ליד אזור נהר האנגרב, בכפרים הומרה, אוודרפי ואברה-ג'ירה (משמעות השם האחרון - לחמו של אברהם). אחד משני הטרקטורים שלהם היה נחוץ לצורך העברת חפציהם ויבולם, כך שהם נזקקו באופן דחוף לטרקטור נוסף. בין החודשים פברואר וספטמבר בשנת 1972, אסף השבועון "Jewish Post & Opinion" (אינדיאנפוליס) 10,000 $ כתרומה עבור הטרקטור, על ידי קריאה לקוראיו.

הפרעות מאוחרות יותר אילצו גם את זניחת פרוייקט זה, וב19- בינואר 1979, גילה ה-JP&X כי הכסף שימש להברחת ביתא ישראל אחדים אל ישראל. בתוך כך, השפיעו המאורעות החיצוניים את השפעתם. במהלך אוקטובר 1973 נכנע היילה סילאסי החולה ללחצי המדינות השכנות וניתק את יחסיה הדיפלומטיים של אתיופיה עם ישראל. בשנה שלאחר מכן הוא הודח בידי הצבא האתיופי ונפטר במעצר בית שנה מאוחר יותר. ממשלת ההפיכה הודיעה על מספר רפורמות בחוקי האדמה אולם עד מהרה התעוררו מהומות אלימות באדיס אבבה, אוגאדן, אריתריאה ואזורים פרובינציאליים אחרים. טכנאי האווירונים הישראליים, שנקראו חזרה על ידי הממשלה החדשה בכדי לתחזק את המטוס האמריקאי שברשותו של היילה סילאסי, (על אף הצטרפותה של הממשלה החדשה לרוסיה וקובה), הצליחו להביא עמם, בשובם, מספר ביתא ישראל. באביב 1979 היו כ300- בני ביתא ישראל בישראל, ששירתו במספר משרות ומקצועות, ובכללם אחדים מבניו של יונה בוגלה.

רבים מהם פנו למשרות חילוניות. מאידך, כאשר ניתק היילה סילאסי בפתאומיות את יחסיו הדיפלומטיים עם ישראל, ואת תכניות הסיוע של ישראל, בעקבות מלחמת יום כיפור, מצאו את עצמם באותה הפתאומיות ללא עבודה. אחדים מתלמידי כפר בתיה מצאו דרכם חזרה להוראה במרכזי הביתא ישראל העיקריים. אחרים הבינו כי יונה צדק בביקורתו על אי מתן תעודות ללימודי המקצוע שרכשו בכפר בתיה. ואולם בעיות מסוג גרוע בהרבה עמדו עדיין לצוץ, לאחר הדחתו של הקיסר היילה סילאסי בשנת 1974, על ידי ממשלות מורדים שונות באתיופיה, והתגובות לכך באזורי ההרים הפיאודליסזים